ארבע איכויות הלב וריפוי המכאובים.
גישה של חביבות, רחמים (חמלה), שמחה, שיוון נפש כלפי מושאים הגורמים לאושר, סבל, שכר ועונש- מצלילה את התודעה. ( פטנג'לי 33.1)
תלמידה מתמודדת עם לימפומה.
בצווארה- גידול.
פניה יפות, נעימות ורכות, והיא חייכנית.
בכל פעם שהיא מעבירה את שיערה אל מאחורי אזנה, בתנועה שהיא מורגלת אליה מימים ימימה, היא תופסת את עצמה, פניה מקשיחות והיא מחזירה את השיער כך שיחביא את צווארה.
היא אומרת לי- "אני לא יכולה לסבול את זה שאני מגדלת בתוכי משהו שהורג אותי. איך אני יכולה להתייחס אל זה בחביבות? בשמחה? בחמלה? בשוויון נפש? כשאני רק מחפשת את הדרך כיצד אוכל להוציא את זה ממני"?
שאלה שחוזרת על עצמה בכל מיני דרכים.
ומעניינת מאד.
כי הרי "גישה של חביבות, רחמים (חמלה), שמחה, שיוון נפש כלפי מושאים הגורמים לאושר, סבל, שכר ועונש- מצלילה את התודעה". (33.1). לא מרפאת. היא מצלילה את התודעה.
גישה כזו מפנה מקום לבהירות בחיפוש. אנחנו לא מתיימרים לרפא מחלה באמצעות חביבות, חמלה, שמחה ושוויון נפש. אלה יעזרו לנו למצוא מקום של שקט כדי לטפל בעצמנו.
האם אנחנו יכולים באמצעות הגישה הזו להירפא?
אנחנו מייצרים קשר וחיבור עם הגוף שלנו. אנחנו משקיעים במערכת יחסים ארוכת טווח. וכפי שאנו דורשים מהגוף שלנו לעבוד עבורנו גם כשאנחנו ישנים (או לא ישנים מספיק) גם כשאנחנו לא אוכלים היטב (או אוכלים באופן רגשי) גם כשאנחנו בריאים וגם כשאנחנו חולים, כך אנו צריכים לדאוג לגוף שלנו.
פציעה, מחלה או מכאוב, דורשים מאתנו לעצור. לפעמים מכיוון שאין לנו ברירה אלא לשכב במיטה לפעמים עלינו לשנות את אורח החיים שלנו. אנחנו נדרשים פתאום, להפנות תשומת לב חוקרת, ולחפש ולראות מה יכול לעזור לנו. עצם העצירה, הסקרנות, הפניית המבט פנימה – מייצרים מרחב המצליל את התודעה.
כשהתודעה שקטה, קל יותר למצוא איזה טיפול יספק מענה לצרכים – פיזית, רגשית ומנטאלית.
קשה באימונים…..
הכל כלול בחיים. הקל עם הקשה, הרע עם הטוב. היכולת שלנו לשהות בתוך אי הנוחות מבלי להתקפל, להתכווץ אל מולה אלא להיות יכולים "לנשום פנימה" את אי הנוחות, לשים לב אליה, ולהתמסר, להרגיש את התחושות שחוסר הנוחות מביאה אתה, מאפשרים לנו לחוות את העולם על המנעד הרחב של מה שיש בו.
נכון. קשה מאד להיות בתוך אי נעימות. אנחנו רק רוצים להוציא את עצמנו מהמצב הזה, או מייחלים שייגמר.
אבל היכולת באמת להתמסר לרגעי הקושי, מייצרת אצלנו גמישות. כשאנחנו מסוגלים להתמסר ללגעת באזורים המצולקים שלנו גם כשזה לא נעים לנו, אנחנו מתאמנים בלנוע בין רגעים של נוחות אל רגעי הקושי מבלי שזה יטלטל את עולמנו. כך בונים חוסן.
חסינות מפני צמדי הניגודים נבנית כאשר אנו מאפשרים לעצמנו לחוות את צמדי הניגודים.
באמצעות גישה של חביבות– כלפי עצמנו, כלפי מה שקשה לנו, אנחנו מבינים טוב יותר איך אנחנו מרגישים בתוך מושא שגורם לנו סבל.
גישה של חמלה כשאדם מתאמן בחמלה, אל עצמו או אל אחרים, אט אט הוא מסוגל להפריד את עצמו מהכאב. בהתחלה, ההזדהות ממלאה. אדם חומל על חיה פצועה וממש יכול לחוש את הכאב שלה. משהו קורא לו להפסיק את הכל ולהציל את החיה הפצועה. כאשר אדם חש כאב בעצמו, לפעמים הכאב כה גדול ומייסר, שאין שום דבר אחר. אימון בחמלה, מייצר הפרדה בין האדם לכאב שהוא חווה. אנחנו דואגים לרגל הכואבת שלנו, הכאב הוא ברגל, הרגל היא לא כל מי שאנחנו. יש כאב ברגל. מסביב לרגל, יש אדם. האדם הזה, נפרד מהכאב. אנחנו מאפשרים לעצמנו לקבל פרספקטיבה אחרת, להיות יכולים להסתכל על עצמנו מבחוץ, "ממעוף הציפור". כשאדם מתאמן בחמלה כלפי עצמו הוא עשוי לבודד את הדברים שיכולים לסייע לו לחיות לצד הכאב, למצוא מה מקל על הכאב.
באמצעות השמחה: כאשר אדם מאפשר לעצמו לראות את השמחה של האחר, הוא מסוגל לראות שהוא אינו במרכז. ושיש עולם שלם שהוא חלק ממנו. אימון כזה, נותן פרספקטיבה אחרת על החיים ומוציא לאור את הדברים שבאמת חשובים בחיים. כך, מתאפשר לאדם, לחיות קרוב יותר לערכים שחשובים לו בחייו וחייו הופכים להיות משמעותיים יותר עבורו.
באמצעות שוויון הנפש: אנחנו מסוגלים לשאת כאב, לשאת קושי, לנשום בתוכו ולהיות נוכחים גם כאשר אנו נושאים כאב. למשל, להיות מסוגלים ללטף צלקת, לזכור למה היא שם, לאפשר לכאב להיות נוכח, לתת לו מקום, לא להתקפל, לנשום עמוק, להתרחב ולהתייצב ולהמשיך הלאה, עם הכאב הזה. לא מדובר באדישות כמובן ואף יש רבים הטועים בכך. מדובר בשוויון נפש, דווקא ממקום של חוסן וחוזק, ממקום של בחירה. שוויון נפש כזה, אינו מושג בקלות. הוא דורש אימון מתמיד. ותשומת לב.
אל מי נאמץ גישה של ארבעת איכויות הלב?
האם אנחנו מציעים כאן לאמץ את הגישה הזו כלפי המחלה? או כלפי עצמנו? עצם היכולת להפריד בין האדם המתמודד עם המחלה לבין המחלה, מאפשרת לא להזדהות איתה, ומכאן, לחפש את הדרך לטפל בה. כשאדם סבוך מידי במצבו ואינו יכול להפריד בין מי שהוא למחלה ממנו הוא סובל, אין קץ לסבל שלו. הוא לא מסוגל לראות שום דבר חוץ מהקושי שלו.
איך עושים את זה?
מתחילים איפה שנמצאים, באמצעות כוונה. זהו אימון לחיים. מצפן, מפת דרכים. אי אפשר להיות כל הזמן בגישה של חביבות, חמלה שמחה ושיוויון נפש, אבל אפשר להתאמן על זה כששמים לב שמשהו לא מאוזן במערכת היחסים שלנו עם גופנו. הנה הזדמנות מצוינת ממש להתחיל לתרגל:
חודש אוקטובר, הוא חודש המודעות לסרטן השד.
נשים שמתמודדות עם סרטן השד, מרגישות פעמים רבות שאין להן צורך בחודש של מודעות, הן הלוא מודעות לכך באופן יומיומי. גופן נושא תזכורות וצלקות יום יום. אפשר להתחיל בכוונה SANKALPA כמו למשל לתרגל בכל שבוע חלק אחר.
לדוגמא: אם בשבוע הראשון של חודש אוקטובר הכוונה היא "גישה של חביבות"- להחליט לעשות כל יום משהו קטן שיש בו מן החביבות כלפי עצמנו או כלפי אחרים. משהו קטן עם תשומת לב. זהו אימון.