ימים לא פשוטים עוברים על כולנו, כך לפחות אנו חשות.
בסגר הראשון עצרנו לרגע ואלי אפילו נהנינו מהמנוחה, התגייסנו כדי לייצר משהו חדש ותומך, התנסנו במצב לא מוכר.
הסגר השני הפגיש אותנו בדברים אחרים בתכלית- עייפות, חוסר אנרגיה, אולי לעיתים אפילו יאוש.
למרות שאנחנו יודעים שהתקופה הזאת תחלוף ואפשר להפיק הרבה תובנות מהערפל וחוסר הוודאות השורה על חיי רובנו, עדיין התחושה הכללית היא של חוסר בטחון. בעצם התגלו החיים במערומיהם, בטבעם- חסרי וודאות, בלתי ניתנים לתכנון ולצפייה מראש.
לא אחת אפשר לפגוש ביקורת עצמית, או חיפוש אחר עמוד שידרה שיתן לנו כוח להמשיך בתוך המצב הזה, דרך לתמוך את עצמנו , לתת לאחרים, להתייצב. אך ,כל מה שאנחנו מייצרים טוב בדיוק לרגע הזה. זה הכל. תוכניות נגנזות באחת, זהירות מתפתחת אפילו בשפה- אולי, אם יתאפשר, נראה, נגיע לגשר ונחצה אותו.
למעשה, אין כאן דבר חדש.
כפי שציינו , תמיד לחיים יש בדיוק את האופי הזה, אבל הוא לא חשוף בפנינו. לזה נחשפים באחת חולי הסרטן. זו שגרת יומם. במיוחד בעת טיפולים קשים.
שגרה זו יצרה שפה רציונלית ונפוצה שיש בה אנרגיה שמנסה כל הזמן להחזיק, להשאיר את הראש מעל המים. מאמץ. משפטים כמו -לא לוותר, להיאבק, לא להיכנע, לשמור על עצמי ועוד ועוד, מאפיינים התמודדות עם מחלה וטיפולים. המילה "התמודדות" עצמה מעלה תחושה של התגייסות, חיפוש אחר כוח פנימי שיעמיד אותי אל מול. מאמץ.
ואז, לעיתים עולה קול פנימי שאומר-בעצם למה? אולי אפשר לוותר? אולי אפשר להרפות אל תוך המצב הזה ופשוט להתמסר אליו. לא להתגייס, לא לנסות, לא להיאבק. פשוט לתת לזה לשטוף אותי.
החיים הם תמיד הריקוד העדין בין הבנת מה שיש לנו השפעה ואחריות עליו, לבין מה שאין לנו עליו שליטה ולו במעט. היכן שאין לנו השפעה ואחריות- אין טעם לנסות. זה בזבוז אנרגיה אדיר, כרוניקה של מוות ידוע מראש. מאידך, איך נזהה?
איך נזהה בין המצבים הללו ואיך נזהה שאנחנו מצויים בראשון שבינהם. לעיתים קשה מאוד להבחין ואף מפחיד ביותר. הפחד לוותר מבטא את הפחד הגדול שלנו למות ואת האחיזה הגדולה , הבלתי נמנעת שלנו, בחיים. ככה תכננו אותנו. אבל, אם מצליחים להשקיט לרגע את המערכת, לעיתים אפשר לשמוע קול חרישי עדין ופנימי שאומר – אפשר להרפות עכשו לרגע, להתמסר למצב, זה הדבר הנכון.
ההתמסרות הזאת יכולה לחשוף דוקא עוצמה רבה, עוצמה המביעה את היכולת לסמוך על כוחות גדולים ממני. לא אחת היא דורשת אומץ. אומץ ללכת כנגד האינסטינקט שלנו להיאחז. דוקא ההתמסרות הזאת, ה "לסמוך" הזה, מאפשרים זרימה טובה יותר. ההתמסרות עשוייה לגלות שדוקא כשאנחנו מתמסרים למה שאנחנו מפחדים ממנו , מגלה חסד גדול. הקושי חולף מהר יותר, אפשר לנוח ולבנות כוחות חודשים, דברים שנעלמו מעיננו כתוצאה מההתמודדות מתגלים מעצם הפסקת ההתעסקות בהתמודדות והניסיון לשמור על משהו שלמעשה אי אפשר להחזיקו.
היוגה מדגישה שני אפיקים באימון- אימון, אבהיסה , וויתור- ואירגיה. התמסרות אל שני כוחות אלו בו זמנית, לא רק לאחד מהם, מחזקת אותנו. מחברת אותנו אל כוח החיים.
אז אם אי אפשר לתכנן עכשו כלום, ומתאמנים בלהתמסר לזה -אולי יתגלה פלא חדש. ספונטניות למשל.
התמסרות מחביאה בתוכה שניים- זה המוסר וזה שאנו מוסרים את עצמנו אליו. ואם אנחנו גם המוסר וגם הנמסר, מתגלה בדיוק מה שהיוגה מכוונת אליו- האחד. האחד המתגלם ברגע הזה ממש.