לדוד גרוסמן ספר ילדים מקסים שנקרא "אתמר וכובע הקסמים השחור". התקווה המתמדת להצליח להשיב את מסלול החיים לקדמותו, החזיר אותנו לספר הזה.
בספר, איתמר מצא כובע קסמים שחור שהיה שייך לאבא שלו. כובע הקסמים היה שייך לאבא של אבא, לסבא שמואל. הכובע יכול היה לשנות יצורים. מי שחובש את הכובע יכול לשנות כל יצור ליצור אחר לגמרי. זהו כובע שחור שלא מחזיר לאחור. אפשר יהיה לשנות יצור ליצור אחר אבל לא להחזיר את הגלגל לאחור.
איתמר הופך את אבא לקוף, לזאב, לתרנגולת. לאט לאט הוא מבין עד כמה הוא חושש ממה שהוא יצר, אין דרך חזרה! באין ברירה, הוא חושב על רעיון נהדר. אולי הוא לא יכול להחזיר את אבא שלו להיות אבא שלו אבל הוא יכול להפוך אותו להיות אבא שלו.
המצב שאליו נקלע איתמר, הוציא את ה"אני" היצירתי מאיתמר הכריח אותו למצוא פיתרון, שונה ממה שהיה קודם אך דומה באופן שיועיל לו, באופן שמתאים למה שהוא רצה.
גם הקורונה, משנה את העולם, משנה את כולנו, טורפת את הקלפים ומחייבת אותנו למצוא ממעמקי הפנימיות שלנו פתרונות יצירתיים, לחשב מסלול מחדש, לעשות חושבים ולהביא לידי ביטוי סדר עדיפויות חדש לחיינו. החיים אולי יחזרו למסלולם בדרך זו או אחרת, אבל כולנו עברנו משהו יחד, כולנו נהיה קצת שונים. ייקח זמן עד שאנשים יחזרו לחבק אחד את השני, לעמוד קרוב מידי בתור או יחלקו כוס שתיה. לטוב ולרע.
הידיעה על מחלת הסרטן וההתמודדות איתה משנה לתמיד את החיים. סדר העדיפויות משתנה, צריכים לשנות את ההרגלים כדי להיות מסוגלים לעמוד במה שנדרש.
למשל, פעמים רבות אנשים שאינם יודעים לבקש עזרה, או שהשליטה מאד חשובה להם, לפתע צריכים ללמוד לשחרר קצת, לא לדעת הכל, לא לעשות הכל. לפעמים צריכים לתת גם לאחרים אחריות ולהיות בסדר עם זה.
אנשים שרגילים להיות עסוקים עד מאד, לומדים לשחרר קצת ולהבין שמה שחשוב להם כרגע, זה לבלות יותר זמן עם המשפחה.
לעיתים קרובות, בני ובנות זוג מבינים שהם לא מתאימים כבר לאור ההתנסויות האלה או שנוצרות חברויות אמת או זוגיות חדשה.
ההתנסות הזו כמו התנסויות אחרות דומות, יוצרת הטבעה "סמסקארה", וכך נוצר מגע עם סמסקארות חדשות, ביטוי לדפוסים חדשים של התנהגות.
הכאב הגדול, הוא ברצון העז והבלתי נמנע, לחזור אל המוכר. לחזור אל מה שהיה פעם.
אבל טבע העולם הוא בזרימה, ולכן, כפי שכובע הקסמים השחור, לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור, גם החיים לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו קודם.
תהליך ההשתנות, יכול להיות מלא בסבל אמיתי, בתחושת בדידות, במלחמה אינסופית להחזיר את מה שהיה, ויכול להיות מלא גם בתקווה למשהו חדש, יפה לא פחות, שלם לא פחות על אף האובדן, על אף אי הודאות.
ללמוד להתבונן פנימה במבט על, לראות את השינוי, לנשום אותו פנימה ולקבל אותו בברכה עם כל מה שיביא, זהו האימון שאנו יכולים לטפח. אצלנו כמורים כמו אצל התלמידים שלנו.
כמורות אנו מאמינות, שלהוות דוגמא חיה למבט חומל על השינויים שקורים בחיים שלנו זוהי פעולה חיונית עבור התלמידים שלנו. כי רק אם אנחנו נתאמן בעצמנו על היכולת הזו באופן יומיומי, נוכל להעביר אותה וללמד אותה הלאה באופן אותנטי.