כשאנו מלווים מתמודד עם סרטן, מעבר לשיעור היוגה הרגיל של אסאנה פראניאמה ומדיטציה המותאמים לצרכיו המשתנים, אנחנו למעשה סוכנים של ידע נכון ומכוונים אותו בשינוי אורחות חייו כך שהשינויים שיביא יתמכו בתהליך ההבראה- שינוי דפוסי תנועה , שינוי תזונתי, הכנסת נשימה והרפייה ועוד. למעשה אנו מלמדים אותו קארמה- סיבה תוצאה. תשנה את התנאים – התוצאה תשתנה, ממצב של מחלה, תגיע למצב של בריאות.
אבל מה קורה כשהמחלה חוזרת? הנה, יאמר המתאמן, עשיתי הכל נכון- אכלתי טוב, ויסתתי לחצים, תרגלי יוגה ובכל זאת הסרטן חזר?
אם בפעם הראשונה רבים רואים בהתמודדות עם המחלה סוג של מלחמה ומאבק, הרי שבחזרתה עשויה להיות תחושת תבוסה, ויותר מכך, ייאוש או מחשבה שהדרך שבה בחרתי להחלים אינה הדרך הנכונה.
כאן ההזדמנות העומדת בפני מורה היוגה גדולה יותר- מעבר לתרגול הפיזי, מעבר להתמודדות עם הפחד הגדול והמועצם , יש כאן הזדמנות להתפתחות גדולה יותר. אז אם למדנו קארמה בפעם הראשונה, עכשו יש לנו אפשרות להעמיק את התרגול. ללמד למשל את העיקרון של תרגול ללא אחיזה בפירות התרגול. ללמד שאחריותנו היא להניח את התנאים הטובים ביותר לבריאות ולהבין שיש עוד גורמים משפעים מעבר למה שעשינו.
להעמיק את החקירה ולעודד מציאת דרכים מדוייקות ונוספות שיבססו את תהליך ההחלמה.
עקרון נוסף הוא למשל תרגול טאפאס-תרגול בלהט. לעשות טאפאס על הפחד שעולה ולאפשר הבחנה בזמניות של הפחד, בהיותו מושא של ההכרה ושהוא לא יכול להרוג אותנו. טאפאס יפתח חוסן גדול אצל המתאמן ובעיקר ילמד אותו לא לפחד מהפחד.
שני אלו גם יחד ועוד עקרונות באימון מפתחים את הנוכחות בכאן ועכשו ואת הביטחון והמפלט שיש ברגע הזה.