סרטן כמחלה כרונית

פוסטים אחרונים

קטגוריות

ולפעמים , אומרים הרופאים, אין יותר מה לעשות מעבר, צריך ללמוד לחיות איתו. להם, לרופאים אין מה יותר מה להציע. מוצו כל השיטות הקונבנציונליות, יש הקלה , המצב אפילו לא ככ נורא, אבל ריפוי שלם ? אין.

עכשו צריך ללכת הביתה עם השותף החדש, נעים מאוד- סרטן, ולחיות איתו.

יש בסל טיפולים מקלים, יש מווסתים כאלו ואחרים- כמו לחיות עם לחץ דם גבוה, אן עם כולסטרול, אבל זה, שותף אחר. מפחיד יותר. ואיתו צריך לדעת ללמוד לחיות. עם מחושים, עם ביקורות ומעקבים, עם ימים טובים וימים רעים, עם תנודות, ועם כל מיני הפתעות. צריך לשים בצד את הציפיה להחלמה מלאה , "לחזור" לשגרה רגילה, למצב טרום מחלה, צריך להתחיל מחדש.

הרפואה המערבית השתכללה והתפתחה רבות בעשורים האחרונים, סרטן כבר אינו גזר דין מוות, ויש לה המון להציע כדי להמשיך לחיות ואפילו באיכות חיים טובה. אבל יש לא מעט מקרים שבהם היא מציעה הרבה אפשרויות, אך לא החלמה.

"אין מה לעשות" אין פירושו להרים ידיים. "אין מה לעשות" פירושו שיש עכשיו מצב חדש שיש ללמדו, להסתגל אליו, לפתח אורח חיים אחר וחדש, וכנראה גם לאורך זמן.

דרושה לשם כך קבלה מחד, ומאידך שינוי ציפיות. וגם להבין שריפוי מלא אין לו קשר בלעדי עם החלמה.

אפשר לא להירפא, אבל אפשר להחלים. וכשאנחנו אומרות להחלים כוונתנו היא בראש ובראשונה – בראש. להיות חולה הוא בראש ובראשונה "מצב", תפיסה עצמית. אפשר להיות חולה, אבל להיות בריא. כלומר, התפיסה העצמית היא בריאה.

ובמה זה כרוך? הבנה, השלמה, קבלה, למידה, התאמה ופעולה.

אפשר לקרוא לזה – מלימון ללימונדה, או בכל דרך אחרת. הכוונה היא התבוננות במצב ובניית תוכנית חיים לאורו. כמו שאדם משותק לומד ללכת מחדש. זה המצב- עכשו מה אפשר לעשות איתו. זו כבר גישה שמאפשרת החלמה- בריאות נפשית.

השלמה עם מה שלא אהיה עוד, וקבלת המצב. זה אומר ש"מאבק" , "מלחמה" וחבריהם יוצאים מהלקסיקון. אלו, מצריכים אנרגיה שדרושה במקום אחר. במקום לנסות להשיג משהו שהיה בעבר, אנחנו מניחים את התנאים למה שאנחנו רוצים שיפרח בעתיד. ואם העציץ עכשו זקוק ליותר מנוחה, ליותר מים, לפחות מתח, וכ"ד, אנחנו לומדים את צרכיו החדשים , מתאימים את מה שיש  ומתחילים לפעול בהתאם. בדר"כ קצב החיים יואט, יהיה כרוך בלו"ז משימתי הרבה פחות עמוס.

כמו שותף חדש. לא תמיד אנחנו אוהבים אותו, לא תמיד יש לנו בחירה את מי להכניס הביתה, אבל תמיד אפשר לבדוק איך חיים ביחד.

זה אומר שינוי. ושינוי לעיתים לוקח זמן ומצריך הרבה סבלנות. פיתוח של הרגלים חדשים, חמלה עצמית, זניחת השיפוטיות וההשוואה למה שהייתי קודם , ועוד.

זה אומר היכרות מחודשת עם עצמי. ואם אני מצליחה לעשות זאת בסקרנות, בסבלנות, ושוב- בחמלה, משהו חדש עשוי להתעורר.

הפתעות יכולות להתגלות מאחורי כל פינה.

מחלה כרונית היא כמו זוגיות חדשה עם עצמי. זו גישה שמפחיתה משמעותית את הסבל מחיינו. היא בצניעות מניחה אפשרויות – כלומר מתמקדת בהווה. עכשו הוא הזמן החשוב מחד, מאידך עכשו הוא גם הזמן שבו זורעים זרעים שיפרחו בעתיד . ואנחנו לא מתעסקים עכשו עם מה שיפרח. לא משנה כמה פירות יבשילו על העץ, או איך הם יראו. זו לא התנייה "אני עושה כדי להבריא" זו הבראה עכשוית.

ונכון שכרוניקה של מחלה כרונית לאורך שנים משמעה ירידה במדרון, אבל המדרון יכול להיות בשיפוע עדין ולא תלול, ואפשר להנות מהנוף בדרך….

סגירת תפריט