שכחו אותי בבית

פוסטים אחרונים

התמסרות

ימים לא פשוטים עוברים על כולנו, כך לפחות אנו חשות. בסגר הראשון עצרנו לרגע

קראו עוד »

קטגוריות

שלוש נשים , מאובחנות חדשות עם סרטן, התקשרו אלינו השבוע. מבוהלות, מפוחדות ומבולבלות. בעידן הקורונה המשתוללת, סרטן דומה שנדחק אל הפינה. אין ספור מתמודדים עם סרטן , בעיצומם של טיפולים קשים ועתירי תופעות לוואי מבוהלים לא פחות. מחד, גם הם, דומה שנדחקו רגע הצידה והעיניים נשואות לאלו המתמודדים כרגע עם איום יותר ישיר על חייהם, ומאידך, הסכנה לחייהם עלתה פי כמה וכמה. מערכת החיסון שלהם מוחלשת והם בקבוצת הסיכון גם ככה, נזרקים עכשו אל אוקיאנוס של סכנות מרחפות. אי הוודאות המאפיינת את חייהם בכל רגע ממילא, מקבלת עוצמה והדים חזקים יותר.

סרטן היא מחלה מסכנת חיים. כולנו יודעים זאת. סרטן מעיר את המתמודדים עימו לשבריריותם של החיים, לתכונה שלהם להשתנות באחת, לעובדה שוודאות בחיינו היא אשליה. הם מתעוררים אל אי הוודאות. וגם, לרובם מוסבר שהסכנה לחייהם קיימת, אבל בניגוד למה שחושבים שצריך לטפל עכשו במהירות אחרת הסרטן יתפשט ויהרוג, בדר"כ עדיין יש זמן לעכל, לשמוע חוות דעת שנייה, להתלבט בין רופא מטפל אחד לאחר. כלומר הסכנה נוכחת , אך לא מיידית.

אי וודאות הופכת לחלק בלתי נפרד מחייהם. אי הוודאות מתגלה. היא היתה שם, ותמיד היא שם, אבל אנחנו לא מודעים אליה. חולה סרטן, או כל אדם המתמודד עם מחלה קשה מבין את זה ישירות, עכשו.

ובשגרת היום המשתנה , לאט לאט נבנית לה מחזוריות חדשה. נבנים החיים שאין מה לתכנן יותר מידי מכיון שאי אפשר לדעת בוודאות איך נרגיש אחרי הטיפול הבא, או איך נגיב לתרופה החדשה. אין יותר מדי תכנונים קדימה, או, שמעיזים לתכנן, אבל משאירים את האופציה למשהו אחר. בהתאם למצב שיתגלה. כלומר , מפתחים גמישות. גמישות היא מרכיב מפתח בפיתוח חוסן נפשי. פיתוח של יציבות פנימית אל מול עולם משתנה.

זוהי עבודתו של לוליין המתייצב בכל רגע נתון על החבל הדק.

זוהי אומנות החיים. ההבנה שאני מהלכת על חבל כמו לוליינית ושזו מיומנות שאני צריכה לפתח- ההתיצבות הזאת.

אז הנה, התייצבו חולי הסרטן על חבל חייהם, ובנו גמישות בלית ברירה, יצרו וודאות יחסית, ושוב התערבל הכל. בהסתגלות לאי הוודאות, מתפתחת וודאות יחסית. וזה מצבם של המטופלים בסרטן בימים אלו. שוב נמשך השטיח מתחת לרגליהם. הם כבר ידעו שעליהם לשמור על עצמם מפני חשיפה לשפעת , התקררות או אבעבועות רוח. עכשו הם צריכים לשמור על עצמם יותר. ועכשו, כל הצוות הרפואי שהיה פנוי אליהם רגשית, אולי כבר פנוי פחות. כי יש עומס, כי הצוות הרפואי בעצמו שברירי ושביר, כי עכשו על סדר היום הציבורי התיצבה הסכנה היותר מוחשית המאיימת על חייהם של יותר אנשים בצורה יותר גדולה…. הפחד צף שוב, וגם הבטחון שיטפלו בהם כפי שצריך.

וודאות יחסית הופכת לאי וודאות גדולה, שוב.

כאן תפקידו של מורה היוגה להראות את חוקי המציאות כפי שהיא. למשל- להראות כמה מהר ההכרה שלנו מתייצבת המקום חדש, מתרגלת ומפתחת הרגלים חדשים שיקנו לה תחושת בטחון.

למשל איך הבטחון בא מבפנים ולא מבחוץ. הבטחון הפנימי הזה, הוא איכות הלב של השתוות הנפש. "אופקשה": היכולת להתייצב בכל פעם מחדש.

עכשו , לא מספיק החבל הדק, יש גם רוח פרצים.

על מורה היוגה להראות, להזכיר לתלמיד שלו שהוא לא נשכח. שהחוויה שנשכח לא משנה כהוא זה את סיכויי ההחלמה שלו וגם ,אולי, מחזקת את החוסן הנפשי שלו: יש לו את כל מה שהוא צריך לתמוך בעצמו. והמורה שם רק כדי להיות עמו. כדי להראות.

 

 

סגירת תפריט
דילוג לתוכן