החודש נעסוק באיידס.
מכמה סיבות:
ראשית הראשון בחודש היה יום המודעות הבנילאומי לאיידס
שנית לאיידס וסרטן הרבה מאוד מן המשותף. למעשה הן כמעט מחלות אחיות:
כשל של מערכת החיסון, הפחד ממות, הטיפולים המערכתיים, מחלה שמשנה לחלוטין את אורח החיים. ובעיקר בעיקר- הבורות. הרבה ידע שגוי סביב המחלה הזאת, בטח בראשית דרכה בשנות השמונים , אבל עדיין גם כיום.
איידס וסרטן נחשבות כיום למחלות כרוניות. שאפשר לחיות איתן. הן מצריכות מעקבים, טיפולים ותרופות, אך עדיין אפשר לחיות טוב עימן ולצידן.
ובכ"ז הן מעוררות הרבה פחד מן הלא נודע.
בראשית שנות ה- 80 פרץ האיידס בקול תרועה רמה לתוך התודעה אנושית המערבית וקושר מגדרית לגברים הומוסקסואלים. זו נחשבה למחלה חשוכת מרפאה, מחלה המאופיינת בכשל של מערכת החיסון. כמו יחסי הציבור של מחלת הסרטן. לא זו בלבד , לא מעטים מחולי האיידס סבלו גם ממחלות סרטן שונות, בעיקר סרקומה ולימפומות אבל לא רק.
בשנים אלו נפוצה מאוד גם ההומופוביה וקל היה לאותם הומופובים להאשים את חולי האיידס במחלתם. במיוחד כשקהילת ההומוסקסואלים היתה שם נרדף לנהנתנים, בליינים ומנהלי אורח חיים פרוע וסוער, שלא לדבר לא מוסרי, לדעת אוכלוסייה שמרנית.
וזה מביא אותנו לדון בבורות. סרטן כמו איידס טבול עמוק בים של בורות. ראשית הפחד העצום משתי מחלות אלו שגורם לאנשים להירתע, להתרחק ולהעדיף לא לשמוע ולא לדעת. פחד מהלא נודע, פחד מהטיפולים ופחד ממוות. ופחד הוא האוייב הגדול מכולם. כי פחד מספר סיפור מדומיין לחלוטין . פחד תמיד עוסק בעתיד. מה יהיה? איך אהיה? מה יעלם מחיי? מה אקבל? פחד מגלה את חוסר המוכנות להכיל רגשות ומצבים לא נעימים ואת התשוקה שיהיה בתוך המערכת שלנו משהו אחר, רק לא מה שאני חווה עכשו ברגע זה.
והפחד מכווץ מאוד , מפריע מאוד לקבלת החלטות ומונע מבעדנו לחיות בהווה.
ומי שקיבל את גזירת האיידס ראה למול עיניו את חבריו המתים וידע שגם הוא צועד לשם. בשנות השמונים זה היה נכון. אבל היום עמוק התוך שנות האלפיים זה כבר לא נכון בכלל. כמו סרטן. יש תרופות, יש גילוי מוקדם, יש סיוע, יש ידע. וידע הוא גורם מאוד חשוב.
ידע הוא ההפך מבורות. ידע מונע סבל.
אנשים חיים עם מחלות "קשות" באיכות חיים טובה לאורך שנים רבות וארוכות. חולי איידס או נשאי הנגיף מנהלים אורח חיים נורמטיבי. וגם כאן, כמו חולי סרטן, היכולת לנכוח ברגע הזה, ההבנה שאין לנו ידיעה מה ילד יום, המסוגלות להכיל את הפחד ולא להתנהל דרכו , הינם מפתח לאיכות חיים זו.
ולדבר מעט יוגית. זרע הסבל החמישי הוא הפחד. "אבהיניבשה" – הוא נובע מהזהות המוחלטת שלנו עם גופנו והכרתנו והתשוקה המתמדת לדחות כל רגש לא נעים ולהיצמד בכוח למה שמהנה אותי תמיד. בלתי אפשרי.
ההבחנה – ויוקה, הידע הנכון, הנובע מהכרה בהירה וצלולה, הרואה את הדברים כהוויתם- זמניים וחולפים, מאפשרת חיים מלאים ומוגשמים עם מחלה קשה ומסכנת חיים גם עם הידיעה שמחלות הן חלק בלתי נפרד מן החיים, שהכאב אינו סבל, שסבל הוא נמנע ועוד ועוד.